מועצה אזורית מטה אשר ואח' נ' אבן קיסר שדות-ים בע"מ

החלטה

זו בקשת רשות ערעור על החלטת יו"ר ועדת הערר לפי חוק הרשויות המקומיות (ביוב), סגן הנשיא השופט ש. לבנוני, מיום 21.3.13 על דחיית בקשת המבקשות לדחיית ערר הביוב של המשיבה על הסף עקב העדר סמכות הועדה לדון בענינו. המשיבה מתנגדת לבקשה.

טענת המבקשות בפני ועדת הערר היתה שאין לועדה סמכות ענינית לדון בערר, משום שהוגש למעלה מ- 60 יום לאחר שנמסרה דרישת התשלום. אמנם, יו"ר ועדת הערר האריך את המועד, אך לשיטת המבקשות, חרג מסמכותו על פי הפסיקה. אני דוחה את טענת המבקשת, ומקבל את האמור בהחלטה, שאין מדובר בחוסר סמכות ענינית. בין היתר, חוסר סמכות ענינית קורה כאשר לבית משפט אחר סמכות ענינית לדון בהליך. זה אינו המקרה. אפילו אם הארכת המועד ניתנה שלא כראוי, היא ניתנה על ידי גוף מוסמך. אמנם, ברע"א 4990/05 ממן נ' עירית הרצליה השתמש בית המשפט העליון במונחי סמכות כדי לומר שאין ליו"ר ועדת הערר "סמכות טבועה או סמכות כללית אחרת להורות על הארכה נוספת", אך אין מדובר בסמכות ענינית, שעוסקת בבחירה איזה פורום יחליט, אלא במשמעות של מקור לפסיקה, שעוסקת בביסוס תוכן ההחלטה.

על כן, מבלי לעסוק בפסיקה הנרחבת שהובאה על ידי יו"ר ועדת הערר באשר לאפשרות להעלות טענות לחריגה מסמכות עניינית בשלב מאוחר, אני קובע שטענות המבקשות אינן טענות לחריגה מסמכות ענינית, אלא טענות באשר לטיבן של החלטות יו"ר ועדת הערר להאריך את המועד, אשר נטען שניתנו בניגוד לפסיקת בית המשפט העליון.

ההחלטות להאריך את המועד להגיש את הערר ניתנו עד יום 12.4.07. מאז, ניהלו המבקשות את הדיון בערר משך שנים. בסופו של דבר, לאחר גילוי מסמכים, הגשת תצהירים וחוות דעת מקצועיות, החלה פרשת ההוכחות בישיבה ביום 16.6.10. רק בפתח ישיבת ההוכחות השניה, ביום 11.1.12, כחמש שנים לאחר מתן ההחלטות על הארכת המועד, הודיע ב"כ המבקשות על רצונו להגיש בקשה לסילוק הערר על הסף בטענות שהיא מעלה כעת.

אין ספק, שהמבקשות איחרו את כל המועדים האפשריים להעלאת טענות כנגד הארכת המועד, בודאי כעילה לסילוק על הסף. בשולי הדברים העלו המבקשות טענה, כאילו סיבת העלאת הטענה רק בפתח ישיבת ההוכחות היתה שרק בבוקר יום 11.1.12, תמו 30 בימים במהלכם ניתן היה להגיש בקשת רשות ערעור על פסק הדין שניתן בערר שהוגש על ידי ידיעות אחרונות על החלטת אותו מותב, בעמ,נ 10663-03-11. לדברי המבקשות, בטרם הפך פסק הדין לחלוט לא היו בטוחות המבקשות באשר לאיתנות החלטת ועדת הערר באשר להעדר סמכותה להאריך את המועד מעבר ל- 60 הימים הקבועים בדין. אני דוחה את הטענה שהמתנת המבקשות שפסק הדין של בית המשפט לענינים מינהליים יהפוך חלוט ואיתן מצדיקה איחור כלשהוא. פסק הדין של בית המשפט לענינים מינהליים לא שינה את הדין, כפי שהמבקשות עצמן טוענות, ואין צורך להמתין לאיתנותו. זה היה הדין משכבר הימים.

אני דוחה גם את טענת המבקשות, שטענתן היא להתיישנות מהותית. אפילו אם אין סמכות להאריך את המועד להגשת ערר מעבר ל- 60 יום הנקובים בחוק, אין זכותו של העורר מתיישנת התיישנות מהותית, אלא שלא ניתן לממשה מבחינה דיונית. זו כלל אינה התיישנות, לא מהותית ולא דיונית, כשם שהמניעה להגשת ערעור רגיל לאחר המועד שנקבע בתקנות להגשתו אינה התיישנות, לא מהותית ולא דיונית. זכותה הקנינית של המשיבה אינה יכולה להעלם סתם כך, כדין התיישנות מהותית, רק בשל קביעת מועדים להגשת ערר. גם בע"א 3602/97 נציבות מס הכנסה נ' דניאל שחר שצוטט על ידי המבקשות לא נקבע שזכותו של עורר שלא הוגשה בתוך המועד שנקבע מתיישנת התיישנות מהותית.

על פי כל האמור לעיל, אני דוחה את הבקשה לרשות ערעור. המבקשות ישלמו למשיבה הוצאות הבקשה בסך 8,850 ₪. המזכירות תעביר את העירבון שהופקד למשיבה על חשבון ההוצאות.

ניתנה היום, בב' תמוז תשע"ג, 10 יוני 2013, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: